ועשית מזבח מקטר קטרת. כתב הרמב"ן הנה מזבח הקטורת מכלים הפנימיים וראוי הי' שיזכירנו עם השלחן והמנורה אשר הוא מונח עמהם וכן הזכירו במעשה בפרשת ויקהל אבל הטעם להזכירו אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל אמר כי עוד יתיחד להם ועשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם:
והקטיר עליו אהרן קטרת סמים. כתב הרמב"ן אין המצוה הזו בכהן גדול לבד כמו ההדלקה שכתובה אחריה ופי' בה כהן גדול ומצותה אף בהדיוט כדכתיב יערוך אותו אהרן ובניו וכן הדין בקטורת ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ואולי כשלמטה דכתיב וכפר אהרן על קרנותיו שהוא דוקא אהרן גם בכאן אהרן או בא לומר שאהרן יתחיל בקטורת ובנרות וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים יערוך אותו אהרן ולא הזכיר בניו בעבור שהוא יתחיל בה ואמר שם חקת עולם במצוה:
קטרת זרה. פירש"י שום קטורת שכולם זרים אצלו. והרמב"ן כתב ואונקלוס שתירגם קטורת בוסמין נוכראין ולא תרגם נוכריתא רצה לומר שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטורת שנצטוה בזה וכן אם מוסיף מהסממנים האחרים עובר בזה הלאו:
כי תשא. כתב הרמב"ן כאשר תשא את ראשם במנין יתנו כופר נפשם מחצית השקל ואמר לו ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד ומזה למד משה שנצטוה עתה למנותם וכן עשה כמו שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ולפיכך כלל המצוה לומר כאשר תשא ראשם תעשה כן שיכנס בכלל כל פעם ופעם שימנם ונראה לי שלא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר עשה בחומש הפקודים אלא ציוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא בן ך' שנה ומעלה יתן הסך הזה והם הביאו אליו הכופר וגם שאר הנדבה בבקר ולכך לא אמר כאן רק ונתת את כסף הכפורים כלומר ציויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ונתת אותו על עבודת אהל מועד ולכך לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאי' שיהיו עמו אע"ג דכתיב כל העובר על הפקודים דמשמע שמנא' הוא פירושו כל הראוי לעבור על הפקודים. על מה שהקשה רש"י היאך היו שוים בשני המניינים תר"ג (אלף. כצ"ל) ותק"נ ופי' ששני המניינים היו בשנה אחת למנין שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי כי הראשון הי' מיד אחר יום הכפורים בתשרי והשני הי' באחד באייר והוא הכל שנה אחת לשנות העולם ואומר בשנה השני' שהוא שניי' למנין יציאת מצרי' שמתחיל בניסן. והקשה עליו הרמב"ן האיך לא מתו מהם בז' חדשים כמה וכמה וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות העולם מתשרי אלא כל אחד ואחד מעת לעת מיום הולדו שלכך נאמר בהם מבן עשרים שנה ומעלה שיהיו שנים שלימות א"כ כל הנולדים מתשרי עד אייר השלימו שנה בנתיים ונתרבו עם רב בין שני המניינים ויותר נכון שנאמר שמתו מהם הרבה בין שני המניינים ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים. אבל לפי דעתי שאין השוואת המנין קשה כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהם כי עדיין לא נבחר ולא יצא מכללם ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ומדפירש לו במנין שני שלא למנותם מכלל שמנאם במנין הראשון והנה המשלימין שנתם בין שני המניינים היו קרוב לך' אלף וכן נתרבו ממנין יציאת מצרים עד זה המנין הראשון הרבה כי שם יאמר כשש מאות אלף רגלי ולא שש מאות אלף שלמים וגם כי מתו הרבה בנוהג שבעולם ונתרבו במשלימים שנותיהם שנמצאו עתה תר"ג אלף ותק"ן. ונראה לי ג"כ שג' תרומות שרמז בכאן והאחת לקרבנות צבור אינה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי רש"י כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות לויים חייבין בהם לדברי הכל ועוד כי השקלים לקרבנות אינו מבן כ' ומעלה אלא משהבי' ב' שערות חייב לשקול אלא צוה הכתוב שיביאו למלאכ' המשכן תרומ' חצי שקל לכל העוב' על הפקודים מבן ך' ומעלה ורמז העשי' לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכ' שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחד לקרבנות: ונתנו איש כופר נפשו. דוקא עתה הוצרכו לכופר בשביל שחטאו במעשה העגל ולכך נמנו ע"י שקלים אבל אין צריכין בכל מנין ליתן שקלים וכן מצינו בשאול שפקד בבזק ובטלאים:
מחצית השקל. כתב הרמב"ן משה רבינו קבע לו מטבע בישראל כי מלך גדול הי וקראו לו שקל לפי שכולו במשקל שלם אין בו פחת ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במשקל ההוא שהוא קודש וכן כל כסף קצוב האמור בתורה לכך קראו לו שקל הקדש וזה הטעם שקראו רבותינו לשון התורה לשון הקודש מפני שדברי תורה ודברי נבואה וכל דברי קדושה בלשון ההוא נאמרה והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו ובו נקרא שמותיו הקדושים אל אלהים צבאות יו"ד ה"א ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם:
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. פי' הרמב"ן שהם ממנין לאוין שבתורה שאם מיעט הדל או אם רבה העשיר עברו בלאו. וכתב ואפשר מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות הי' מתקן זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא והעשיר המרבה לא יתרומו הגבאין על היתרון. ושאר המפרשים לא חשבו זה במנין הלאוין:
ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. כי כן דרך כל הקרב אל שלחן המלך לשרתו לרחוץ ידיו לנקיות בשביל שהידים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור שהכהנים עובדים יחפים ויש בני אדם ברגליהם זוהמא וכיעור וכן תקנו רבותינו רחיצה לתפלה:
מור דרור. כתב הרמב"ן הסכימו כל המפרשים שכל מור הוא מוסק והוא בא מחיה הידועה בארץ הודו ודומה לצבי ומתקבץ בצוארה מרוב החום כמין דם וזב ממנה ופי' דרור שיהי' נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד. ור' אברהם הקשה על זה כי איננו בושם אע"פ שריחו טוב ואפשר בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים: וקנמן בשם. פירש"י הוא קליפת עץ וכו'. וכתב הרמב"ן הרמב"ם כתב שהו' קשר סליכה ואחרים אומרים שהוא העץ הטוב הנקרא עוד אלט"ייב. ואינו כדברי כולם שהרי בב"ר אומר קנמון הי' גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו אלמא שהוא כעשב השדה והצאן ירעו בו לפי דעתי הוא התבן המבשם הנקרא בערבי אדב"ר ובל' רומיים אשקייננ"ט והוא בשם חשוב והוא מרעה לגמלים במקומו: וקדה. ידועה מלשון ארמית שהוא קציעה וכן בערבי.
אשר יתן ממנו על זר. פירש"י זר שאינו צורך כהונה ומלכות. ור' אברהם פי' כיון שהזכיר אהרן ובניו תחלה ואמר אח"כ אשר יתן ממנו על זר רוצה לומר כל מי שאינו מזרע אהרן שהוא זר. והרמב"ן כתב ודאי לכאורה כך משמע דזר קאמר כל' מי שאינו מזרע אהרן ואפילו מלך אבל מיהו צריך לדקדק למה אמר שמן משחת קודש יהי' זה לי הי' לו לומר יהי' לאהרן ולבניו לדורותם כאשר אמר בבגדים ובגדי הקודש אשר לאהרן יהי' לבניו אחריו אלא כך הוא הענין שצוה שימשחו בו עתה אהרן ובניו ואמר שמן משחת קדש יהי' זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם ולא ינתן על שאיננו לי ולכן ימשחו בו הכהנים גדולים והמלכים כי שניהם משיחי השם ופי' על בשר אדם לא יוסך אזהרה על כל האדם אפילו על הכהן הגדול אם סך בו אח"כ להנאתו כדרך שסכין בשאר שמנים לוקה ולכך לא אמר על בשר זר דאפי' לכהנים הוא מזהיר:
קח לך סמים. כתב הרמב"ן יש אומרים בדרך הפשט קח לך סמים והם נטף ושחלת וחלבנה אלה הסמים ולבונה זכה עמהם ואינו נכון להחזיר פעם אחרת סמים כי אין דרך הפסוק לשנות משהזכיר אם לא באריכת דברים שבא בנתיים. ורש"י פי' כי סמים הם שנים נטף ושחלת וחלבנה הרי ה' סמים לרבות עוד כמו אלו הרי י' ולבונה י"א. ויש לתמוה למה לא הזכירם הכתוב ואולי יאמר הפסוק קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה ועוד סמים רבים ולבונה זכה ולא הקפיד הפסוק רק באלו הארבעה כי בהן ענן עשן הקטורת עולה ואמר שיתן עמהם סמים רבים אשר בהן ריח טוב כדי שיהי' בתמרות עשנו מבושם וכן לא פי' המשקל וכמה יקטיר ממנה כי לא הקפיד רק שיהיו אלו ד' בשוה ושיוסיף עמהם עוד סמים וכאשר קיצר בשמן שלא פירש מעשהו וסמך על מה שאמר שיעשנו כמעשה הרוקחים כך קיצר כאן וצוה שיקח אלו הד' משקל שוה ויקחו עמהם סמים ויעשו מהם קטורת הרוקח כמעשה הרוקחים בסמים ידועים להם ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תימורתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים. או שמא על פה נתפרשו למשה מסיני הסמים וכל מעשה הקטורת. ויתכן עוד לפרש כי סמים ובשמים לשון אחד ואלו ג' הנזכרים אינן סמים כי נטף וחלבנה שרפים הם ושחלת צפרן יוצאה מן הים ואמר קח לך סמים הנזכרים למעלה בשמן המשחה כי מר דרור וקנמון כלם הם נכנסי' בקטורת ואמר עוד סמים להוסי' אחרים והם שבולת נרד וכרכום והקושט לפי מה שאמרו רבותינו ולבונה ותעשה מכולם קטורת מרקחת כמעשה הרוקחין: נטף. הוא צרי. ופירש"י שצרי הוא טורייאק"א. וכ' הרמב"ן שהוא טעות סופר כי הטורייאקא הוא מורכב מכמה מינין משאור ודבש ושקצים ורמשים ואבק העקרבים ובשר אפעה אלא הצרי הוא שרף כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמו"ן הנקרא בלשון חכמים קטף ושמא קראוהו קטף בעבור ששוברין ענפיו בימי החום והצרי זב מן הקטפה ההיא:
ממולח. פירש"י שיהא מעורב יפה. והרמב"ן פי' שיהא מלוח במלח כמו שאמרו מלח סדומית רובע: ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד אשר אועד לך שמה. פי' מצוה על קטורת שבכל יום שמקטירין על מזבח הפנימי שהוא מונח לפני ארון העדות. והרמב"ן כתב ויתכן שנפרש שמזכיר כאן כל מעשה הקטורת שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים והיא קטור' של יום הכפורים ויקטיר ממנה באהל מועד ואשר אועד לך חוזר אל העדות:
